מקום לשלום

ישראל והעם היהודי: שורשים, זיכרון ובחירה בחיים

למה דווקא כאן? היכרות עם הסיפור היהודי והישראלי: הקשר לארץ, מסורת ויצירה, רדיפות ותקומה — והשאיפה לבנות בית בטוח לצד בית לאומי פלסטיני.

5 דקות קריאה

בחירת פרק לקריאה

שורשים שאפשר לראות, זיכרון שאפשר לשמוע

הקשר היהודי לארץ קדם למדינת ישראל המודרנית באלפי שנים. ממלכת יהודה, למשל, מוכרת גם מעדויות מחוץ לתנ״ך: תבליטי לכיש האשוריים מתעדים את כיבוש העיר בשנת 701 לפני הספירה.1 מגילות מדבר יהודה, ובהן כתבי מקרא, מעידות על עולם יהודי של כתיבה, אמונה וחיי קהילה בתקופת הבית השני.2

לצד הממצאים, הארץ חיה במסורת: בסיפורי המקרא, בשפה העברית ובתפילות לירושלים. חשוב להבחין בין מסורת דתית לבין טענה היסטורית הנבחנת בראיות. אפשר להבין את עומק הקשר בלי לצפות מכל אדם להאמין באותם סיפורים.

מורשת שחיה בבית ובקהילה

הזהות היהודית עוברת גם דרך שולחן משפחתי, שפה, מוזיקה, לימוד, ויכוח ועזרה לזולת. פסח, למשל, מספר במסורת היהודית על יציאה מעבדות לחירות; ליל הסדר מעביר את הסיפור בין דורות באמצעות שאלות, מאכלים ומנהגים.3

אין דרך אחת להיות יהודי. יש זהויות דתיות, מסורתיות וחילוניות, מסורות אשכנזיות, ספרדיות, מזרחיות ואחרות. אפשר למצוא שייכות באמונה, במשפחה, בתרבות או בזיכרון משותף — ולעיתים בכמה מהם יחד.

בתפוצות: יצירה ושייכות, וגם חוסר ביטחון

במשך דורות התקיימו קהילות יהודיות ברחבי המזרח התיכון, אירופה, צפון אפריקה ומעבר להם. חייהן אינם רק סיפור של רדיפה: הם גם ספרות, מסחר, מחשבה, יצירה וקשרים עם שכניהן. הארכיון היהודי העיראקי, לדוגמה, משמר עדויות לחיי דת, חינוך וקהילה, לצד סיפור של רדיפות ועזיבה במאה ה־20.4

אין להסיק מכאן שכל תקופה או חברה היו עוינות ליהודים. דווקא המעבר האפשרי מהשתלבות לפגיעוּת עוזר להבין מדוע שאלות של בית, הגנה ועצמאות נעשו מרכזיות בזיכרון היהודי.

אנטישמיות ופרעות: מה חשוב להכיר

אנטישמיות היא עוינות או אפליה כלפי יהודים בשל יהדותם. היא לבשה צורות דתיות, חברתיות וגזעניות: עלילות, הגבלות, אלימות וגירושים, ובהם גירוש יהודי אנגליה ב־1290 וספרד ב־1492.5

פוגרומים פגעו בקהילות באימפריה הרוסית ובתקופת מלחמת האזרחים שאחריה.6 בפרהוד בבגדאד, ב־1–2 ביוני 1941, הותקפו יהודים ונבזז רכושם.7 חשוב לזכור את הקורבנות בלי להפוך את צאצאי הפוגעים או קבוצה דתית שלמה לאשמים לעד. ביקורת עניינית על ממשלה אינה כשלעצמה שנאה לעם; אסור לייחס לכל היהודים אחריות למעשי ממשלת ישראל.

מלחמת העולם השנייה והשואה

השואה הייתה רדיפה ורצח שיטתיים של כשישה מיליון יהודים בידי המשטר הנאצי, בעלות בריתו ומשתפי הפעולה עמו. הרדיפה החלה עם עליית הנאצים ב־1933; מלחמת העולם השנייה, בשנים 1939–1945, יצרה את ההקשר להתרחבות הרצח ההמוני. קהילות, משפחות ועולמות תרבות שלמים נהרסו.8

הזיכרון הזה מסביר את עוצמת הצורך היהודי בביטחון וביכולת להגן על עצמנו. הוא אינו מצמצם את הזהות היהודית לקורבנוּת, ואינו מעניק היתר לפגוע באחרים. הציונות והקשר לארץ קדמו לשואה; מדינת ישראל אינה רק תשובה לאסון, אלא גם מימוש של שאיפה לאומית וחיים שנבנו.

ציונות: להפוך קשר עתיק למפעל מדיני

בסוף המאה ה־19 התגבשה הציונות כתנועה לאומית מודרנית. הקונגרס הציוני הראשון, בהנהגת הרצל, התכנס בבזל ב־1897. התנועה ביקשה להפוך את הקשר ההיסטורי לארץ ואת הצורך בבית לאומי לתוכנית פוליטית ומעשית.9

אך הארץ לא הייתה ריקה. לצד הקהילות היהודיות והמהגרים היהודים חיו בה ערבים בעלי בתים, שדות, ערים וקשרים עמוקים למקום. התנגשות השאיפות הלאומיות היא חלק הכרחי מהסיפור, ולא הערת שוליים בו.

1947–1948: חלוקה, עצמאות ומלחמה

ב־29 בנובמבר 1947 המליצה עצרת האו״ם בהחלטה 181 על מדינה יהודית ומדינה ערבית, ועל משטר בינלאומי מיוחד לירושלים. ההחלטה לא הקימה את שתי המדינות בפועל.10 הנהגת היישוב קיבלה את תוכנית החלוקה; ההנהגה הערבית הפלסטינית ומדינות ערב דחו אותה. ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל.11

העצמאות נולדה בתוך מלחמה. בשביל יהודים רבים זהו סיפור של תקומה וריבונות; בשביל פלסטינים רבים אותה תקופה היא הנכבה — אובדן בית ומולדת. העמוד הפלסטיני הצמוד מפרט את המלחמה, הפליטות וההשלכות. אפשר להכיר בשתי החוויות בלי לטשטש עובדות או לבטל זכויות.

בן־גוריון: ההשראה שבבניית מדינה

בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון, מסמל כאן את המעבר מחלום להקמת מוסדות ולנטילת אחריות. המעבר שלו לשדה בוקר ב־1953 ביטא את החשיבות שייחס לנגב.12 בעינינו, ההשראה היא בשאלה מה בונים: חינוך, קהילה, ידע ועתיד. הערכה למנהיג אינה מחייבת הסכמה עם כל החלטותיו.

הכרזת העצמאות הציבה התחייבות לשוויון זכויות ולחופש דת, מצפון, שפה וחינוך.13 אלה אמות מידה לבחינת המדינה, לא טענה שהן מומשו תמיד במלואן. נאמנות להבטחה מחייבת גם ביקורת, תיקון והקשבה למי שנפגעו.

חזון של האתר, לא תחזית ולא תיאור של הסכם קיים

זה הבית שלנו. הוא גם ביתם של אחרים.

ישראל היא בית לאומי לעם היהודי ומדינה של כלל אזרחיה, יהודים ולא־יהודים. אין חפיפה מלאה בין יהודים לישראלים, ובין ערבים לפלסטינים; יש גם אזרחי ישראל המגדירים את עצמם פלסטינים. אין צורך למחוק זהות אחת כדי להשתייך לאחרת.

עמדת האתר ברורה: לישראל זכות להתקיים כמדינה עצמאית ובטוחה; לפלסטינים זכות להגדרה עצמית ולמדינה עצמאית. הקשר שלנו אינו מוחק את שלהם. זכויות אדם אינן פרס על הסכמה איתנו, וביטחון אמיתי חייב לאפשר גם לאחר לחיות בחירות ובכבוד.

חזון של האתר, לא תחזית ולא תיאור של הסכם קיים

אמונה, ספק והאחריות לחיים

איננו מתיימרים לדבר בשם אלוהים. אנו מאמינים שאמונה יכולה להזמין חמלה, ענווה ואחריות: אם יש אלוהים, ראוי שנבקש לכבד אותו בדרך שבה אנו מכבדים את בני האדם. ומי שאינו מאמין אינו זקוק להבטחה משמיים כדי לדעת שלחיים יש ערך.

איננו חייבים להסכים על מה שמעבר לחיים כדי לשמור יחד על החיים עצמם. שום אמונה אינה רישיון לפגיעה באחר; וגם מחלוקת על אמונה אינה סיבה למלחמה. קדושת המקום יכולה להזמין שמירה עליו ועל כל מי שחיים בו.

חזון של האתר, לא תחזית ולא תיאור של הסכם קיים

אף עם אינו מקשה אחת — ושנאה אינה גורל

בכל חברה יש קולות שונים: תקווה ופחד, פתיחות והסתגרות, נכונות לפשרה והתנגדות לה. איננו יודעים מה כל אדם רוצה. אנחנו רוצים להאמין שאפשר להרחיב את השאיפה לחיים בטוחים, חופשיים ומשגשגים — במקום שאפשר ללמוד בו, ליצור, להתפרנס, לאהוב ולגדל ילדים.

כשחינוך, שיח ציבורי או מסרים ברשת מציגים עם שלם כאויב, הם עלולים להעמיק דעות קדומות ולשלול מהאחר פנים אנושיות. אנטישמיות, גזענות נגד ערבים ונגד פלסטינים, ושנאה דתית ראויות לגינוי בכל מקום שבו הן מופיעות. אין בכך טענה שההיקף, הצורות או האחריות זהים בכל חברה; כל מקרה מחייב בדיקה לגופו.

אובדן, פגיעה והשפלה עלולים להפוך פחד לכעס וכעס לשנאה. ראוי להקשיב לכאב בלי להפוך אותו לרישיון לנקמה ובלי להטיל אשמה על ציבור שלם. האחריות למעשה מוטלת על מי שעשה אותו, ועל מי שהורה עליו או עודד אותו — לא על כל מי שחולק איתם שפה, דת או מוצא.

חינוך לשלום אינו בקשה לשכוח את ההיסטוריה או להסכים עם כל טענה. הוא היכולת לבדוק מקור, לזהות הכללה, לשמוע סיפור נוסף ולהבחין בין אדם לבין ממשלה או ארגון. כך אפשר לשמור על הזהות שלנו וגם לפנות מקום לאנושיות של אחרים.

חזון של האתר, לא תחזית ולא תיאור של הסכם קיים

לבחור בחיים, לבחור בבנייה

אנחנו רוצים שילדים יכירו את הארץ דרך טיולים וחברויות; שהיצירתיות שלנו תעסוק בבתי ספר, ברפואה, במדע ובתרבות; וששכנינו יוכלו לבנות עתיד משלהם. זו שאיפה של האתר, לא תיאור של הסכמה שכבר קיימת.

שלום אינו מבקש מאיתנו לשכוח, לוותר על הגנה או להתעלם מסכנות. הוא מבקש להשקיע גם ביצירת מציאות שבה פחות אנשים יצטרכו לפחד. הדרך דורשת הסכמות, מוסדות ואחריות — ואנו מבקשים לבחור בה.

מקורות

  1. מחקר British Museum
    A Researcher’s Guide to the Lachish Collection
  2. ארכיון רשמי Israel Antiquities Authority
    The Leon Levy Dead Sea Scrolls Digital Library
  3. מחקר National Library of Israel
    Passover לא נפתח מסביבת הבנייה
  4. ארכיון רשמי U.S. National Archives
    Iraqi Jewish Archive — After Millennia
  5. מחקר United States Holocaust Memorial Museum
    Antisemitism
  6. מחקר United States Holocaust Memorial Museum
    Pogroms
  7. מחקר United States Holocaust Memorial Museum
    The Farhud
  8. מחקר United States Holocaust Memorial Museum
    Introduction to the Holocaust
  9. מחקר National Library of Israel
    The Zionist Movement
  10. מקור ראשוני United Nations General Assembly · 29 בנובמבר 1947
    Resolution 181 (II), 29 November 1947 לא נפתח מסביבת הבנייה
  11. מחקר U.S. Department of State — Office of the Historian
    Creation of Israel, 1948
  12. מחקר Ben-Gurion’s Desert Home
    About Ben-Gurion’s Desert Home לא נפתח מסביבת הבנייה
  13. ארכיון רשמי United Nations Conciliation Commission for Palestine
    Arab and Israeli views on rights of minorities in Israel — working paper לא נפתח מסביבת הבנייה